יומני היקר,
סלח לי כי חטאתי. עברו כמעט 3 שנים מהפוסט האחרון שלי.
כל כך הרבה קרה מאז, וואו. מאיפה להתחיל בכלל?
מגיפה עולמית, שינויים אישיים ומקצועיים, מלחמה (או שתיים, תלוי מי סופר), ובעיקר שקיעה לתוך שגרה עמוסה, או לפחות שאיפה לשגרה כזו.
נאלצנו להתאים את עצמנו לתנאים חיצוניים משתנים ו"לעדכן גרסא" בתדירות די גבוהה אבל הדברים הבסיסיים- משפחה, הורים, ילדים/ות, חינוך, ערכים, יחסים- אלו נשארו יציבים לאורך כל הדרך. ככה זה, הכדור ממשיך להסתובב ואין תירוצים, את הבסיס הזה צריך לתחזק ולשמר וממש לעבוד בזה כדי שהוא יצליח ויתפקד. אלה השורשים שלנו. עליהם אנחנו צומחים וצומחות.
ובתוך כל זה, אין שבוע שעובר שלא עולה לי רעיון חדש לפוסט בבלוג הזה ואני מצרפת אותו לרשימה שלי בטלפון שנקראת "נושאים לבלוג", כותבת רק בכותרות ונקודות, בשאיפה שמתישהו כשאחזור אליהן אבין למה התכוונתי… אבל הפרעת הקשב והדחיינות והחיים- בקיצור הנה אני כאן. עושה נסיון ראשון לחזור לכתוב ולהוציא החוצה את מה שיש לי להגיד ולתרום בתחום הדרכת הורים וכל הנ"ל.
היה שלב שחשבתי לקחת את עצמי ל"ריטריט כתיבה", לשבת איפשהו במקום מבודד עם לפטופ ונוף יפה מהחלון ולכתוב בסיטונאות את כל הפוסטים האלה שהתבשלו והבשילו אצלי בראש, להוציא אותם אל המקלדת ולשחרר אותם החוצה. אבל זה רק בגלל שאני רואה יותר מדי סרטים, פלוס הפרפקציוניזם שהוא כידוע האויב הגדול של הכתיבה. המציאות היא שעדיף פשוט להתחיל לכתוב בסיטואציה הכי לא מתוכננת, בזמן הכי רגיל ולא מיוחד, וכל פעם שיש כמה דקות פנויות בין הכלים והכביסה, או סתם ערב נטול תכניות, לכתוב עוד קצת, ולפרסם! גם אם זה לא מלוטש ואין זמן לקרוא את זה 18 פעם ולתקן בלי סוף.
ממש כמו בהורות, תכניות לחוד והחיים עצמם לחוד. בכל רגע נתון אנחנו עושות ועושים את הכי טוב שיש ביכולתנו ושהידע שלנו מאפשר לנו. וזה הכי טוב שאפשר לאותו הרגע. השגרה שואבת ולא תמיד מאפשרת לקחת רגע לנשום ולהעריך את הסיטואציה. אבל תמיד אפשר להשתפר, וללמוד, ולהרחיב את ארגז הכלים שלנו, למען אווירה נעימה יותר בבית ובמשפחה שלנו. זו מטרה שהופכת את הכל לשווה.
אני ממש מקווה שהפוסטים שאני מעלה פה יעזרו לתת קצת מזה, יסייעו לפתור בעיות, להעלות את השאלות הנכונות, ויעוררו מחשבות.
אני מצידי מבטיחה להשתדל ליישם את כל הטיפים שנתתי כאן. ואני אשמח שתכתבו לי תגובות והערות.