על שבועות ארוכים של הסגר, על מרחק ממשפחה וחברים, על התנהלות מאד שונה מהרגיל תחת הנחיות שמשתנות על בסיס יומי, על מאות ארוחות וכלים ונקיונות וכביסות, על הצלחות קטנות, על רגעי צחוק ושמחה, על נסיונות עיקשים להחזיק הכל במצב מתפקד, להיאחז במה שיש גם כשהדאגות לא נותנות מנוח- אנחנו חייבים לתת לעצמנו טפיחה גדולה על השכם.
זה לא מובן מאליו! וגם אם יש כבר אנשים אחרים שאומרים לנו את זה- עדיין כדאי להגיד גם לעצמנו.

ולא רק להחמיא, גם לסלוח לעצמנו קולקטיבית על הימים הפחות טובים, על המון גבולות שהתעדכנו בהתאם למצב- נדחקו הצידה או התגמשו מאד- בתזונה, במסכים, בשעות שינה… על רגעים שאנחנו לא גאים בהם, גם עליהם כל הכבוד. בואו נהיה גמישים גם עם הביקורת העצמית שלנו.
קרה פה דבר שלא קרה לנו מעולם. והנה, הצלחנו.

ואני לא מתכוונת רק בעתות משבר או בתקופות כל כך חריגות- אלא תמיד. בואו לא נחכה שיחמיאו לנו. בואו נעוף על עצמנו, נריע לעצמנו, בקול רם, שכולם ישמעו. זה מחלחל וזה עובד. כך גם הילדים שלנו ידעו להעריך שקרה פה משהו שאינו מובן מאליו ולאט לאט גם הם ידעו להכיר בזה.

למשל: לפעמים אני עומדת במטבח אחרי שהבסתי בגבורה הר עצום של כלים מלוכלכים, מסתכלת בגאווה ואומרת לעצמי (בקול, בטח שבקול): "בראבו מיקה, שיחקת אותה, ניצחת את ההר!" אני עושה את זה בכל מיני הזדמנויות שבהן אני גאה בעצמי ולא מחכה לאף אחד אחר שיגיד לי.
השבוע, לראשונה הבת שלי (5) ענתה לי: "כל הכבוד אמא! איזה אלופה שניצחת!"
בחיי שזה שווה כל רגע 💗

*לקוח מסדרת הטיפים #להתמודד_ביחד שפורסמו בתקופות הקורונה בעמוד הפייסבוק שלי