שבו רגע, כי אני רוצה לספר לכןם משהו מטורף: ילדים יכולים לעזור בעבודות הבית. בחיי.
אני לא אומרת שמעכשיו תוכלו לשבת רגל על רגל עם קפה בזמן שהם עושים ספונג'ה ופאנלים. אבל אני כן אומרת שהם יכולים ואפילו צריכים לקחת חלק במשימות השוטפות של הבית, בהתאם ליכולותיהם, כבר מגיל צעיר. בשגרה, ובימים כאלה יותר מתמיד.
הרי עכשיו כולכם ביחד בבית, המשימות לא נגמרות- סידור, כלים, כביסה, גינה, בישול, נקיונות, ואצל חלקנו גם אקסטרה נקיונות לקראת פסח.
שתפו את הילדים!
תנו להם לקחת חלק במשימות. הנאה מובטחת לכל הצדדים.
חמשת כללי המפתח לפני שמתחילים:
1.נסו לתווך את זה כמשהו כיפי שעושים ביחד, חוויה, גם אם זה לסדר את הבלאגן שהם עשו בעצמם- העשייה המשותפת חשובה. יש משימות כמו בישול/ אפיה, שמהנות במיוחד ומתאימות למתחילים- תכינו איתם גם את הארוחה עצמה, אוכל שצריך, לא רק קינוחים בשביל הבילוי.
לילדים הישגיים אפשר להציג את זה כאתגר שצריך להצליח בו.
2. זכרו שבהתחלה זה לא יהיה מושלם, ברור. לפעמים הם ישאירו אחריהם מלוכלך יותר ממה שקיבלו. אבל אין ברירה, צריך להתחיל איפשהו. קחו אויר, ותנו להם להמשיך. לאט לאט זה ישתפר, מבטיחה.
3. אצלנו בבית הכלל הוא שבכל משימה גדולה שלי, היא לוקחת חלק קטן. למשל כשמסדרים כלים נקיים, היא ממיינת סכו"ם למגירה. בכביסה היא ממונה על קיפול מגבות מטבח ועל זיווג גרביים, כשמנקים היא מנקה עם מגבון, וכן הלאה. שותפות באחריות, אבל באופן פרופורצינלי.
עוד רעיונות: השקיית עציצים, טיפול בבע"ח, סידור שולחן לארוחה, פינוי מדיח, פירוק משלוח מהסופר, ניקוי בקטנה, עזרה עם אחים קטנים.
4. בלי קשר לאיכות הביצוע, וגם אם תצטרכו לחזור על המשימה ולתקן אחריהם (בלי שיראו), תמיד תמיד לחזק, לעודד ולהתפעל בטירוף ממה שעשו ומכמה שעזרו, כאילו אין מצב שזה היה מצליח בלעדיהם. כשאנחנו נתגאה בהם, הם יתגאו בעצמם. זה מייצר מעגל קסמים חיובי שהם ירצו לחזור עליו.
5. הכי חשוב: ילד שמרגיש משמעותי בחיי הבית, שמקבל תחושת מסוגלות, אחריות, בגרות ומרגיש שהתרומה שלו מוערכת, מרוויח מזה עשרות מונים יותר מאשר הדבר עצמו. עצם הענקת האחריות "כמו הגדולים" מעצימה ומחזקת אותם, ומשפרת את הסיכויים שלנו לרתום אותם בהמשך גם בתחומים אחרים.
*לקוח מסדרת הטיפים #להתבודד_ביחד שפורסמו בתקופת הקורונה בעמוד הפייסבוק שלי
