אגדת דשא

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב whatsapp

אגדת דשא

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב whatsapp

והיום: משל!
בכניסה לבית שלי צומח עץ פקאן ענק. מדובר בעץ מאד מאד מלכלכך- נשירה אינסופית של פרחים ועלים, כמויות, כל השנה, ולפעמים נופלים גם איזה כמה אגוזים.
במהלך החורף האחרון התעצלתי לטפל בגינה, היה לי קר ורטוב ורק רציתי להיות בתוך הבית, אז כל שבוע במקום לפנות ולנקות, גרפתי קצת את העלים שנשרו וריכזתי אותם בערימה על קצה הדשא.
בדיאלוג שניהלתי בין עצמי החרוצה ועצמי העצלנית, הרגעתי את החרוצה ש"זה בסך הכל עלים", ו"זה טבעי" ו"זה יהפוך לקומפוסט ויעשיר את הדשא", וכל מיני שקרים מסוג זה.

בסוף החורף, במהלך סגר א' של הקורונה, אני החרוצה התעוררה בוקר אחד, לבשה בגדי עבודה, שינסה מותניים ויצאה לעבוד בגינה. עבדתי קשה במשך שעות: ניקיתי, סידרתי, אספתי כמויות אדירות של עלים ולבסוף גם הגעתי אל ה-ערימה. בבטחון רב, שלא לומר יהירות יומרנית, אספתי את העלים לשקית ואז גיליתי לתדהמתי, שלא קומפוסט ולא נעליים- הדשא שחיכה מתחת לערימה פשוט הרוס. גמור. מת.
אחרי שיצאתי מההלם ואני החרוצה שיחררה את ה"אמרתי לך" שלה לאני העצלנית, הבנתי שדרוש פה מבצע לשיקום הדשא. ואין טיימינג טוב יותר מאשר עכשיו.
מי שמכיר קצת דשא יודע שכל מה שהוא צריך זה שמש ומים, כלומר "מבצע שיקום" זה בסך הכל השקיה מסודרת וגיזום. אה, וגם: סבלנות.
ובכן, באתגרים אני כבר הרבה יותר טובה מאשר בפינוי עלים. אז נכנסתי לזה לגמרי, הקפדתי להשקות ולקצור, ואכן כעבור כ-4-5 חודשים הכל התחדש וחזר לעצמו. קרחת האדמה כוסתה במרבד דשא יפה ובריא.

מה הנמשל ואיך זה קשור להורות?
אני יודעת שזו קלישאה אבל מה לעשות, בכל עולם הגינון/ צמיחה/ וכיו"ב יש המון מטאפורות שעובדות גם בתחום החינוך.

הרבה פעמים יש לנו נטיה לקבור את הקשיים שלנו עם ילדינו ב"ערימה", לטאטא אותם, לדחות את הטיפול בהם. דברים שנראה לנו שיסתדרו מעצמם עם הזמן. ואז כשאוזרים אומץ וניגשים לפתוח את הנושא, מגלים שלמעשה עשינו נזק שיהיה קשה לתקן.
בימים רגילים זה קורה במיוחד עם מתבגרים, ובימי קורונה זה יכול לקרות עם כל הגילאים- דברים שאנחנו ממסמסים במקום לטפל בהם ומצטברים להיות בעיה רצינית עם הזמן.

האם אני אומרת שילדים זה כמו דשא? נו בוודאי שלא. האם אני אומרת שזה פשוט לטיפול והופ הכל מסתדר? הלואי, אבל אין סיכוי. יחד עם זאת, זה גם לא חייב להיות מורכב.
היחסים בתוך המשפחה מצריכים הרבה עבודת תחזוקה, והתוצאה שווה את זה לגמרי.
הדבר הכי חשוב לעשות זה להיות מודעים לאתגר- לתת לנורות האזהרה להידלק בשלבים המוקדמים ולא לדחות את הטיפול. גם אם הוא מסתגר בחדר עם אזניות ואומר שהכל בסדר ואין צורך, גם אם היא יודעת לתפעל הכל בעצמה, גם אם נדמה לנו שאנחנו מיותרים- אנחנו לא.

צריך לפקוח עיניים, לגלות אכפתיות, להתעניין, לייצר ערוץ תקשורת פתוח, להיות נוכחים. הילדים שלנו צריכים אותנו גם (ואפילו במיוחד) כשהם צועקים חזק שממש לא. לפתוח, לדבר, לטפל בדברים כשהם עוד קטנים, לא לתת לעלים הקטנים להיערם.

***בתמונה הראשית רואים את אותו המקום אחרי שגור הכלבים החדש שלנו דודי, זרע בו חורבן. אבל זה כבר לסיפור אחר…

אגדת דשא

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב whatsapp