היתה לי מדריכה בלימודים שתמיד הזכירה לנו: "הילדים שלנו כל היום רואים ברכיים, תזכרו שהם שם מתחת ותנמיכו את עצמכם ככל האפשר כדי שיראו יותר פנים, שלא ינהלו דיאלוג עם ברכיים".
גם אנחנו המבוגרים/ ההורים נוטים לפעמים לשכוח שמתחת לפדחת שאנחנו רואים מלמעלה או צמודה לנו לרגל, יש ילדים קטנים וחכמים, ששומעים הכל ובעיקר מרגישים ומבינים הכל. גם אנחנו רוב הזמן לא רואים את הפנים שלהם וזה נורא חשוב לזכור שהם לגמרי שם.
– שומעים ורואים הכל:
שיחות טלפון, שיחות בין חברים, הבעות פנים, רכילות, שיחות בין גננות ומורות, דברים שמתרחשים סביבם. גם אם נדמה לנו שהם עסוקים במשהו אחר- הם לגמרי שם והחושים עובדים במקסימום.
– מרגישים ומבינים הכל:
הילדים הם כמו סיסמוגרף רגיש במיוחד, שיודע לחוש את התנודות הכי עדינות של הנפש שלנו. הדוגמה הכי טובה היא בהסתגלות לגן חדש. הורה שחרד/ חושש/ דואג, יקבל ילד חרד/ חושש/ דואג, ולא משנה כמה ינסה להסתיר את זה או להגיד מילים מרגיעות. המסר עובר (בעיקר) ללא מילים. אנחנו חייבים לעשות עבודת הרגעה על עצמנו כדי להרגיע אותם. אם אנחנו לא אוהבים את המורה, גם הילדים לא יסמכו עליה ולא יאהבו אותה, אפילו אם נגיד להם אחרת במילים שלנו.
– יותר מזה: זה לא סתם חיקוי, הם מסתכלים עלינו כדי ללמוד דברים על עצמם. כשפעוט מתחיל ללכת ואז נופל, מה הוא עושה? הוא מרים עינים למבוגר הקרוב כדי להבין מה קרה לו עכשיו. אם יראה מולו מבוגר לחוץ שרץ אליו בבהלה, יבין שקרה לו משהו נוראי ויפרוץ מיד בבכי מבוהל. אם יראה מבוגר רגוע, מושיט לו יד לקום, מחבק ומכיל את האירוע בלי להיבהל, יקבל פרופורציה על מה שהתרחש לו ולהבא ידע להתמודד עם זה בהתאם. אנחנו השיקוף שלהם לעצמם, כבר מההתחלה.
התגובות שלנו לדברים שקורים להם, הן הדרך שבה הם מפנימים כיצד צריך לנהוג בכל סיטואציה. כך גם נבנה החוסן הרגשי/ נפשי שלהם מול העולם.
– אז ככה זה. אנחנו המודל. בשפה המקצועית זה נקרא מודלינג.
אין איך לחמוק מזה, 24/7 בלי שחרורים או אפילו שעה חופשית. מרגע שהם נולדים, האחריות שלנו על איך הם יהיו כאנשים בוגרים, נכנסת לפעולה. הדברים שאנחנו נעשה- ולרוב זה הרבה יותר במעשים מאשר במילים- ישפיעו על הדרך שבה יראו, ישמעו, ירגישו ויבינו את העולם.
זה חתיכת תפקיד ענקי שמוטל על כתפינו.
עלינו מוטלת המשימה להתייחס אליו ברצינות.