בקבוצת האמהות המשובחת שאני חברה בה בפייסבוק, עלתה השבוע שאלה שכנראה מטרידה הורים רבים.
אז החלטתי לתפוס טרמפ, לרכז את כל התגובות ולהתייחס לשאלות והעצות החכמות שעלו שם.
(ותודה לכל מי שתרמה מחוכמתה ומנסיונה- פרטיכן שמורים במערכת ;))
נ' כותבת הפוסט תיארה מצב מתסכל במיוחד לגבי השבוע הראשון של ילדתה בגן (בת שנתיים בערך).
קשה לה לראות את הילדה בוכה, בוכה בגן וגם בלילות מתוך שינה. בבוקר היא מתלוננת שהיא לא רוצה ללכת ל״גן חדש״ ועושה כל מה שאפשר כדי לעכב את היציאה מהבית, נאנחת ומתבאסת. האמא מאוד מזדהה עם מה שהילדה מרגישה וכותבת: ברור לי שבמקומה הייתי בדיוק באותו מצב.
נסיונות לדבר על זה עם הילדה נכשלו- אין ממש שיתוף פעולה.
אביה של הילדה מבין שקשה לה ויודע איך לחבק את הקושי ואילו האמא מתקשה מאד לקבל את המצב וזה מאד מכביד עליה רגשית.
בשעת האיסוף בסוף היום כשהיא מציצה עליה מרחוק, הילדה נראית בסדר, אבל ברגע שהיא רואה את אמא היא פורצת בבכי גדול שאומר ״איך את יכולה להשאיר אותי כאן לבד וללכת?״.
ונ' שואלת: איך צולחים את השבועות הראשונים הקשים האלה בגן? מתי זה משתפר? איך אפשר לעודד אמא וילדה בת כמעט שנתיים שיהיה בסדר ורק צריך להתרגל למקום הזה ולהכיר את כולם ואז מרגישים יותר טוב? מה אומרים? מה עושים?
שאלות מעולות! אני רוצה לפרק את התגובה שלי לכמה חלקים ביחס למה שנ' תיארה.
קודם כל חשוב להבין שהסתגלות של ילדים בגיל הרך למסגרת חדשה היא שלב שלוקח זמן. הכל מסביב חדש, גם לילדים שנראים כאילו זה "קטן עליהם", גם לילדים ה"ותיקים", וגם אם כמעט הכל אותו הדבר, כולם חזרו מחופש של כמה שבועות וכבר הספיקו לשכוח את כל מה שהיה.
כל אחד ואחת מהןם עובר את זה בצורה קצת שונה, אבל עדיין לא פגשתי ילד או ילדה שזה בכלל לא השפיע עליו.
או כמו שכתבה שם אחת האמהות הנבונות: הם חווים את העולם בעוצמות גבוהות והביטוי הרגשי בהתאם.
נקודת המוצא הזו דורשת מאיתנו להיות הרבה יותר סבלניים וסובלניים כלפיהם בתקופה הזו. מצד שני, היתרון הוא שהכל ידוע מראש ואפשר להגיע מוכנים.
יש ילדים שבוכים, יש ילדים שצוחקים בהגזמה, יש ילדים שנצמדים, יש ילדים שנרדמים פתאום בשעות מוזרות, יש כאלה ששנתם משתבשת, חלק חווים רגרסיה בגמילה, חלק משתוללים בגן, יש ילדים שדווקא בבית פורקים כל עול, יש ילדים שמתחילים שביתת רעב, ועוד. כל הדרכים כשרות וכולן לגיטימיות. הזזנו להם את הגבינה והם צריכים זמן להבין את המיקום החדש שלה. זה חלק חשוב בהתפתחות שלהם או כמו שמ' קראה לזה: כישורי חיים.
מה לעשות? לחבק הרבה וחזק, לתת להם לפרוק את הקושי, להמעיט בפעילויות אחר הצהריים, לאפשר רוגע, בילוי נעים בבית שיאזן את אירועי היום בגן.
בישראל, בגלל החגים שמתרחשים די סמוך לפתיחת שנת הלימודים, ההסתגלות למסגרת ארוכה יותר מהרגיל- וגם לזה צריך לבוא מוכנים. מתי הם בדרך כלל נקלטים סופית? כשבוע- שבועיים לאחר החזרה מחופשת סוכות. נשימות עמוקות!
במעשה הפרידה יש גם תהליך של נפרדות- איפה נגמר המבוגר ומתחיל הילד? הילדים באופן טבעי מתנהגים באופן סימביוטי אלינו ההורים, כמו ראי שעוזר להם להבין את עצמם.
כשהילדים רואים הורה עצוב, לחוץ, מתוסכל, שמוסר אותם לצוות הגן במבט דואג, הם מקבלים את המסר גם בלי מילים וזה יקשה עליהם את ההסתגלות. לעומת זאת, כאשר הילדה נמסרת בבוקר בידיים בוטחות ובחיוך רגוע וסומך (עליה ועל צוות הגן), זה מקנה לילדה תחושת בטחון שהוריה (שבשלב זה נחשבים בעיניה הדבר הקרוב ביותר לאלוהים) שרוצים בטובתה בחרו עבורה את המקום הנהדר הזה והיא תיתן אמון ו"תשחרר" הרבה יותר בקלות.
כל עוד האמא מזדהה עם הקושי ונשברת יחד עם הילדה, במקום לשדר לה שהכל בסדר והיא בידיים טובות, זה לא ישתפר.
גם המשפט שנ' תיארה בתור הפרשנות שלה לבכי של הילדה אחר הצהריים, זה כמובן לא משפט שילדה בת שנתיים יכולה לחשוב, אלא הלכי הרוח של האמא ואיך הדבר נראה בעיני רוחה.
מה לעשות? ברמה המיידית אם זה אפשרי לוגיסטית, ההורה הפחות דואג (או אפילו זה שפחות רואים עליו את הדאגה) הוא זה שצריך לקחת את הילדה בבוקר לגן, לפחות לתקופת הקליטה. זה מקל על הקליטה משמעותית.
הפתרון הכי קשה, אבל הכי יעיל: לעשות עבודה עצמית פנימית של היפרדות, להזכיר לעצמנו שבחרנו בגן הזה בגלל כל מיני סיבות, ושברור לנו שזה המקום הנכון לילדינו. להתייחס למצב בהבנה ובבגרות בלי לכאוב את כאבה של הילדה, לתת לה מענה אוהב ומכיל שמשדר אמון ביכולות שלה להתמודד. גם את זה היא תרגיש בלי מילים.
>>> ומוסיפה נ.ב. בנושא שחזר במספר תגובות- הנושא החברתי.
בגיל שנתיים אין כמעט משמעות לקבוצה החברתית, מושגים כמו "גיבוש", "השתייכות"- מי כבר היה בגן והמשיך ביחד, מי הצטרף, מי נפגש אחר הצהריים וכיו"ב. הם עדיין בשלב מאד בסיסי בהיבט החברתי, ברוב הזמן הם משחקים זה לצד זה או עם עצמם, והשינויים הם על בסיס שעתי. יש לנו נטיה טבעית להשליך את עולם הילדים על עולם המבוגרים אבל זה עובד קצת אחרת בכל שלב התפתחותי.
אבל בהיבט החברתי של המבוגרים- גם אנחנו חדשים ובתהליך קליטה- ככל שאנחנו ניקח על עצמנו להכיר את הורי הגן ולהתחבר איתם, כך גם ילדינו ירגישו בנוח ויותר שייכים במסגרת החדשה.
בברכת פרידות נעימות, רגועות ויבשות!
