הילדים של כולנו

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב whatsapp

הילדים של כולנו

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב whatsapp

בוקר בגן, המון ילדים והורים סביבי. אחת האמהות נכנסת נסערת: "אל תשאלי מה קרה אתמול! שיחקנו בבית אחר הצהריים, ופתאום הוא קרא לי מיקה!"

אני מחייכת בנימוס. קשה לי לספור כמה פעמים כבר הייתי בשיחה הזו.

תנשמי רגע, בואי נשים לשניה את הרגש בצד ונחשוב על זה: זה באמת כל כך נורא?

(אם היא רק היתה יודעת כמה פעמים ביום הילדים קוראים לי "אמא", זה היה משנה את דעתה? האם היא היתה נעלבת פחות? ככל הנראה לא.)

כלומר, אני מבינה שאני לא אמא שלו, ושאת לא הגננת שלו, אבל גם הוא מבין את זה. הוא לא באמת התבלבל.

החשבון הוא פשוט: הגן עובד כ-9 שעות ביום. מתוך כ-13 שעות שבהן הוא ער, ילד נמצא בגן בממוצע כ-8 שעות ביום. אז בהכללה גסה, אפשר לומר שאת חלק הארי של היום, הילדים מבלים בגן. כשהם בגן, אנחנו (הצוות) נמצאים שם על תקן ההורים שלהם- אנחנו אחראים עליהם, דואגים לשלומם, לבטיחות ולבטחון שלהם, אנחנו מטפלים בהם, מספקים להם אוכל ושתיה, מנגבים להם נזלת וטוסיק, מלבישים, מחבקים כשכואב, עוזרים כשקשה, מלטפים, משכיבים לישון, קוראים בשמות חיבה, עוזרים בסיטואציות חברתיות, מחבקים עוד, מלמדים אותם שפה, מיומנויות, ובעיקר נהנים איתם. זו אהבה אמיתית! אנחנו אוהבים אותם כאילו היו ילדינו שלנו. לא רק כי זה מה שמשלמים לנו לעשות.

אין דרך עדינה לומר זאת: אנחנו מגדלים אותם ביחד. וככל ששני הצדדים יבינו את זה, בלי להיכנס לחשבונאות, כך נוכל לעזור לילדים לקבל את מלוא התמיכה שהם צריכים.

זה נכון גם כשיש בעיה ומתגייסים יחד לפתור אותה במקביל בבית ובגן, גם כשיש משהו חיובי שרוצים לעודד, גם כשילד נגמל מחיתולים- עוברים יחד את התהליך, כל אחד ב"משמרת" שלו.

אנחנו, צוות הגן, חלק משמעותי ממעגל המבוגרים המקיף את הילדים ובלי קשר לזהות האישית שלנו, אנחנו ממלאים פונקציה בחייהם- המבוגר האחראי. המבוגר האחראי האוטומטי הוא ההורים, ואף אחד מאיתנו לא מנסה להיות ההורה של הילד שלכם, אבל זה לא באמת מפליא אותי כשילד קורא לי "אמא".

הילדים בדרך כלל נבוכים מזה ומיד מתקנים, ולפעמים בכלל לא שמים לב. מעולם לא חשבתי להיעלב מילד שקרא לי אמא. האמת? להיפך. זה אפילו היה סוג של מחמאה, כמו אישור שהוא מרגיש מספיק בבית ומספיק אהוב ושמור, שאני ממלאת עבורו את הפונקציה הטיפולית האולטימטיבית.

האם גם כשהילד קורא לה בטעות "אבא", היא נעלבת? ומה כשלאבא קוראים בטעות אמא?

אבל מה קורה לנו שם ברגע הזה, כשהילדים שלנו קוראים לנו בשם של הגננת שלהם?

יש כאלה שמיד נעלבים, יותר נכון- נעלבות. מה פתאום הוא קרא לי מיקה?!? אני אמא שלו!

בשלב הבא זה מסתבך ונוטה להסתחרר במחשבות: הוא אוהב אותה יותר? למה? מה היא עושה כדי שהם יאהבו אותה ככה? אצלה הוא עושה כיף ואצלי רק מריבות?

משם כבר נכנסות נקיפות המצפון ומשתלטות: זה בטח בגלל שאני עובדת כל כך הרבה. הוא מבלה יותר איתה מאשר איתי. הוא כבר לא זוכר מי אני. היא משמעותית יותר ממני.

כמה קצרה הדרך להלקאה עצמית ורגשות אשם. אבל במחקרים שעשו על ילדי הגיל הרך, עולה שלא משנה כמה הילדים נמצאים בגן במשך היום, עדיין ההשפעה של הבית תופסת 95% מעיצוב האישיות והחינוך של הילד. ובמילים פשוטות: לא משנה כמה פעמים הוא קרא לך (בטעות!) מיקה, וכמה הוא נמצא בגן, הוא עדיין יודע בוודאות מי אמא שלו.

החוכמה היא לקבל את העובדה שאנחנו באמת מגדלים אותם ביחד, ולדעת לעשות מזה לימונדה.

אם הילד רואה שהגן והבית מדברים בשפה אחת, נוקטים בגישה אחת ומתוך מערכת ערכים אחת, כך הוא יכול לקבל מאיתנו, המבוגרים המטפלים בו, את המענה הטוב ביותר. גישה כזו מתווה לו דרך, מייצרת אצלו אמון, משרה עליו בטחון, שמשחרר אותו להיות פנוי לכל הדברים האחרים שהוא נדרש לעשות במהלך היום שלו.
ילד שמזהה סתירה, חילוקי דעות, או אפילו חוסר עקביות בין הגן לבין הבית, תמיד יבחר בדרך שבה נוהג הבית. מה שמשאיר אותו במשך רוב שעות היום שלו במקום שהוא לא מרגיש בו מספיק בטוח, ואותנו עם ילד שלא סומך עלינו ולא משתף פעולה.

אז הנה הצעה (אפילו שתיים): אל תנסו להילחם בהגדרה שאנחנו מגדלים אותם ביחד. אף אחד לא לוקח מכם את הסמכות ההורית שלכם, אנחנו רק "הורים מחליפים" לזמן שאתם מגדירים לנו מראש, במקום ובדרך שאתם בחרתם עבורם. למנדט שלנו איתם יש גבולות ברורים. הקפידו על תיאום עמדות מול הגן בדברים החשובים. שתפו את צוות הגן בכל המידע שאפשר לשתף, כדי שנוכל לתת לילדים את המענה הטוב ביותר ובאמת נוכל להיות ערים לצרכים שלהם.

וההצעה השניה: מחר בבוקר, כשאתם מוסרים את הילד שלכם לצוות הגן, נסו לחשוב עליהם בתור ההורים שלו עד שתחזרו. כשההבנה הזו מחלחלת, היא גורמת לנו לראות את הא.נשים האלו באור קצת אחר מהרגיל.

*פורסם ב"בלוגנני", מדור משפחה באתר "הארץ" בתאריך 25.11.18
https://www.haaretz.co.il/family/mikaganany/BLOG-1.6681476

הילדים של כולנו

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב whatsapp